אנשים ישכחו מה אמרת ,אנשים ישכחו מה עשית,
אבל אנשים לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש " -מאיה אנג'לו
אני בחיפוש המתמשך ב" תדרים בתנועה " איך בריקוד לסייע לצאת ממעגל הפגיעה והכאב למעגל הפיוס והריפוי
כפי שכולנו יודעים היטב מהשריטות שבנו ,האחיזה בכאב מנציחה את מעגל הפגיעה
.והאלימות .
במוסיקה הניגודים לא נאבקים ,
יש הרמוניה והעצמה הדדית בין המלודיה למקצב ,
בגוף הניגודים לא נאבקים , יש השלמה בין האונה השמאלית הזיכרית , הלוגית התכליתי ,לאונה הימנית הנקבית ,האינטואיטיבית שרואה חזון ,
בריקוד כשאנו שבים הביתה אל הגוף נשטפים ומתמסרים למוסיקה
מיתרי הלב רוטטים עם התדרים השונים
נוצר מרחב ללב להפתח לשונה ולחגוג את הדומה .
אחרי שנים פעמים רבות של קונפליקט או קרע,לרוב איננו זוכרים את הסיבה, עם זאת אנחנו זוכרים היטב את כאב הפגיעה.
אין ספור סיפורים הם עדות לכך ,המפורסמים הם סיפורי הקרע בתנועה הקיבוצית בין האיחוד למאוחד שגרם לפיצול משפחות , הראש שוכח , הלב והגוף זוכרים .
כך בקונפליקטים בקהילות , עמים , דתות וכך בקונפליקטים אישיים.
בגיל 53 איני זוכרת חלק משמות המורים ומהפנים של המחנכים שליוו אותי בילדותי אבל אני זוכרת היטב איך גרמו לי להרגיש – את אותו מורה להיסטוריה שגרם לי לחוש מיוחדת, שנקודת מבטי חשובה, את אותה מורה שנתנה לי לחוש קטנה, שאני עוד אחת בכיתה.
פס הקול הצורם של התרבות אליה נולדנו
נולדנו אל עולם של נבדלות, של גבולות ומחיצות, של מאבקי כוח ומלחמות בין עמים, דתות, מפלגות, מעמדות, מלחמות ומאבקים על משאבים, שטחים, על "אמת", מלחמת המינים של נשים וגברים, מלחמת דורות של הורים ובנים. ההיסטוריה של המין האנושי רצופה בתיעוד קונפליקטים בין אני ואתה בין אנחנו והם, היסטוריה שהפכה לביולוגיה בה פחד הוא מערכת דם שניה, וכיאה לעתות מלחמה פחדים הופכים לכוח מניע עיקרי.
זהו פס הקול הקשה של תרבותנו.
הצעד הראשון בכל קונפליקט שיעזור למעבר מפחד ועוינות לאפשרות של הוקרה וחיבור הוא להתבונן על הישות המחברת, המגלמת את היחד, ישות חיה משתנה בתנועה, גדלה או קמלה.
להעביר את המבט הדואלי שרואה ישויות נפרדות של "אני ואתה" למבט שרואה את החוטים שבינינו והריקוד המתמיד ביניהם. להעביר את המבט משחקני המשנה בתיאטרון החיים לשחקן הראשי – שהוא הטווח בין הדמויות הגיבורה האמיתית במחזה החיים הינה ההתרחשות החיה שבין הדמויות, בדומה לציור הדמויות הכהות והגביע שביניהם.
הישות המחברת בין חיים שונים היא במהותה צהובה ולכן משתוקקת לתרום, לתת להיות חלק מהתמונה החזון הרחבה, זה יהיה נכון לכל חיבור: הזוגיות שלנו, של המשפחה שלנו, של הקהילה שלנו, של הצוות, של האנושות.
נעשה בחוכמה אם נאזין היטב לניגון החרישי של הישות המחברת
ונהפוך אותו לפרטנר לריקוד במערכות היחסים השונות בחיינו,
ונפנה מקום להיות ולרקוד עם השאלות:
- מה הריקוד של החוטים המחברים בינינו? איזו אפשרות והזדמנות טמונה בו?
- מה הינו רוצים שיזרום בחוטים אלה, שיקרה בינינו?
- מה הכי טוב בשבילנו – בשביל היחד שלנו? הישות המחברת?
- מה הצעד הבא של הישות המשותפת לנו?
- מה חלקי בישות המחברת?
כחלק מהחיפוש המתמשך כיצד לצאת ממעגל הפגיעה
למעגל הפיוס והסליחה, בתדרים בתנועה,
נרקוד כדי למצוא כל אחד מאיתנו עוד שלום בליבו.
גופנו ונשמתנו מבקשים יומיום מאיתנו "הפסקת אש",
כשהשופטים חסרי הרחמים שבראשנו שוב דנים אותנו למלקות על מה שלא עשינו, או שלא עשינו מספיק טוב.
שנמשיך בריקוד חיינו לעשות עוד ועוד צעדים בדרך לשלום,
לפזר זרעים של תקווה
