דפוסים כובלים
כל אדם הרוצה שינוי בחייו כל מי שניסה ומנסה לפרוץ דרך פוגש את הדפוסים וההרגלים המונעים ממנו באמת להשתנות.
דפוסים מעכבים רגשיים (כרגשי נחיתות או עליונות) ודפוסים מנטאליים (חשיבה נגטיבית, שיפוטיות, מתח) נרשמים בגוף עד לרמת התאים הנושאים את ההיסטוריה האישית.
דפוסי הרגש והחשיבה יתבטאו ביציבה בתנועה ובשפת הגוף. שינוי הדפוס הגופני יעזור בשינוי הדפוס הרגשי – מחשבתי ולהיפך.
שינוי הדפוסים המחשבתיים והרגשיים ישפיעו על הגוף, למשל הדפוס המוכר כמעט לכולנו של חוסר בטחון עצמי ורגשי נחיתות המתבטאים ביציבה שפופה וכתפיים המגוננות על הלב (מעוז הרגשות), בעזרת הריקוד אנחנו מזדקפים לומדים להישיר מבט גם על פחדינו , מסגלים הליכה ותנועה של לב פתוח ובוטח ומשיבים לנו את הערך והבטחון העצמי . החסם העיקרי בתהליכי צמיחה ופריצת דרך הוא אובדן ערך עצמי .
על עבדות וחרות בריקוד החיים
היכן את/ה מרגישה כבולה ? תקועה ?
"עבדים היינו, עבדים… עתה ביני חורין! בני חורין!"
האם בני חורין? האם את מרגישה חופשיה ?
החדשות הרעות הן שעבדים היינו ועודנו
ושעד שלא נסכים להישיר מבט, לראות ולחוש באמת את בית הכלא הפרטי שלנו , לא נשתחרר. החדשות הטובות הן ששחרור אפשרי ובריקוד שמשלב גוף לב ותודעה השחרור מתרחש בכל רובדי הקיום שלנו .
עבדים אנחנו להתניות של מי שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות (רזה, מוצלח ב… אדריכל צמרת…) עבדים לציפיות שלנו מעצמנו ומאחרים, עבדים לדפוסים ההתנהגותיים, חשיבתיים, רגשיים, שעוצרים אותנו מלהיות שמחים בחלקנו.
ציפיות, התניות ודפוסים אלה יוצרים את הלבנים מהן בנויים קירות הכלא הפרטי שלנו. לא המצאנו אף אחד מדפוסים אלה, ואין זו אשמתנו שהם שם. אין זו יצירה מקורית שלנו. כמו הציפיה הלא אפשרית להיות מושלמת: האימא המושלמת, הרעיה המושלמת, מושלמת בעבודתי… ודפוסי ההאשמה וההלקאה העצמית ששוב ושוב לא עמדתי בציפיות הללו.
בשרשרת הלבבות אין אשמים רק יורשים. כשאנחנו חשים את "השריטות" שלנו עלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב שאין זאת אשמתנו! וגם אין זו אשמת הורינו ומחנכינו! משמעות הירושה הרגשית היא שהלב שהיה מאחורי השד שממנו ינקתי (הלב של אימא) והלב שהיה לצידה (הלב של אבא) החתים אותי במה שבו, במה שהוא ינק מהלב שעמד מאחורי שד אמו והלב שלצידו, לב אביו… וכך הלאה וכך הלאה לטוב ולרע. החתים אותי כפי שהוא הוחתם בירושה הרגשית עם חסמי הגדילה שהיא נושאת.
שם כמובן לא נגמר הסיפור, כי מעל הלב הזה כמובן היה ראש, כך שלירושה הרגשית, מצטרפת הירושה התפיסתית… מלב זה יצאו ידיים ולירושה הרגשית מצטרפת גם הירושה התחושתית וכו'…
המצרים הרשעים ביותר, האינקוויזיטורים האכזריים ביותר מתגמדים אל מול השפיטה, העוינות והאלימות הפנימית הקשה המתחוללת כמעט כל יום בראש ובלב של רובנו. עוינות שגורמת לשרירנו להתכווץ, לנשימתנו להתקצר, ללחץ הדם לעלות… וכל המחלות הנגרמות מלחץ ועוינות פנימיים!
בתוך שדה הקרב הזה של שפיטה ועוינות עצמית, חיים "ילדים בסיכון", אותם חלקים עדינים ותמימים – נשמתי ורוחי, מוצאים עצמם בסיכון: סיכון של הזנחה, של רעב, של אלימות במשפחה, אלימות בבית הפנימי.
איזה ילד יכול לגדול ללא אהבה, חמימות ואישור? זה נכון לילדינו, זה נכון לנשמתנו ולחלקים התמימים שבנו.
אז כן, עבדים היינו ועודנו, גם בעידן המכונה "חדש" בו מתרחשת התעוררות הולכת וגוברת של עשייה משחררת באין ספור רבדים.
בעודך ניצב ומתבונן אל קיר תא הכלא הפרטי שלך, מחפש דרך להגיע למפתחות של הסוהר, תגלה שבתוכך מצויים גם כבליך וגם המפתחות לשחרר אותם.
קיבלתי את כל מה שאני צריכה על מנת לגלות את תפקידיי בעולם הזה בזמן הזה.
כן, יש בנו את מפת הדרכים לחיים של חירות וכל מה שאנחנו צריכים על מנת לגלות את תפקידינו בעולם הזה בזמן הזה, זה מהדברים שעלי להזכיר לעצמי שוב ושוב כנוגדנים לאותו דפוס כובל, לאותו קול, האומר לי שהמענה לקושי הוא בחוץ: "אם רק הייתי עשירה"… "אם רק הייתי מוצאת את אהבת חיי… הכל היה מסתדר".
בעודי עומדת ומיישרה מבט אל קיר תא הכלא, אגלה את צרור המפתחות שבתוכי ובו חמישה מפתחות בחמישה צבעים:
המפתח האדום ייתן לי את האומץ להתמודד עם פחדיי, לצאת מהמוכר, קירות תא הכלא הצרים אך מוכרים כל כך, אזורי הנוחות שלי, ולרקוד את ריקוד הסמוראי המרכז כוחו ובהינף יד אחת שובר את קיר הלבנים.
המפתח הצהוב, כוחו נגלה לי בקרן השמש שחודרת דרך החלון הקטן שבתא הכלא, מאירה, מחממת וממיסה. מלמדת אותי את עוצמת הרכות של הלב החומל האוהב היכול ברוך להמיס את קירות הכלא. המפתח הצהוב מגלה לי את כוחה המרפא של הכרת תודה. אשתמש בו כדי לאפשר לשמש שבתוכי להאיר, לחשוף את ברכותיו, את המתנות הרבות שקיבלתי, מתנת גופי, מתנת התנועה, מתנת עיניי היכולות לראות את היופי שנטמן בכל פינה, מתנת ליבי שיכול לשקף את היופי הזה, מתנת הייחודיות, האינדיבידואליות. המפתח הצהוב יעזור לי לגלות את המנהיגות שבי, מה יש לי לתת למשפחה שהנני ומשפחת האדם. יעזור לי לחוש את הסיבים הבלתי נראים המחברים אותי לכל החיים סביב, סיבים דרכם אחוש את המרחב שמעבר לקירות בית הכלא.
המפתח הכחול יעזור לי לגלוש עם הגלים של הדרישות סביב, לבטוח במהלך החיים, גם כשהמים סוערים וספינתי מטולטלת, לבטוח שאם אחבור לכוח המים ואשקוט אמצא את הנתיב, כי המים יודעים את הדרך הביתה, למקור. כמו טיפה: שנולדה מהים, עשתה מסעה בענן, נפלה כגשם, שטפה בנחל, שנים חיכתה במי התהום, בחשכת האדמה ומצאה את דרכה אל הים.
המפתח הירוק יעזור לי לצמח כנפיים, איתם לנסוק אל הלא ידוע ולהביא פיסה של חזון, של אפשרויות חדשות לכאן ולעכשיו.
המפתח הלבן יאסוף ויגבש את תבונת מסעי וייתן אותה לבאים אחרי.
חמישה מפתחות, מפתחות שהן מפות, מפות המובילות לאותו חבל ארץ של חירות אנושית.
מילים אלה נכתבו לך החפץ להיות בן חורין, לך החפצה להיות בת חורין, חפצי החיים באשר אתם.
באהבה לכל חולמי ולוחמי החירות שבדרכם האירו דרכי